Note: This column was originally published in December 2005

 

ברוכים הבאים למצעד שירי 2005 של פרינפי.

כאן נסקור את 25 השירים שעשו לי את השנה, והמועמדים להצטרף בבוא היום לשירים שנסקרו במצעד חצי העשור, כשאערוך את מצעד העשור הראשון של המילניום החדש.

 

מוסיקה, אם לא הבנתם כבר, היא אחת התשוקות הגדולות של החיים שלי, ואחד הגורמים העיקריים שאני חי בשבילו (פלא שהתחתנתי עם מבקרת מוסיקה? למרות שבתור מבקר הייתי בטח גרוע מאד- אני או מאוהב במשהו ומברבר בשבחיו עד קץ הימים, או שאני לא אוהב אותו ואז לא הייתי מסוגל לכתוב עליו), ואשמח לכל תגובה שלכם והצעת שירים חלופיים או סתם הרהורים פילוסופיים ופילופוניים על מרכיבי הרשימה.

 

זו גם הזדמנות מאוחרת להגיב על מצעד חצי העשור.

 

למי שפספס ואין לו כח ללחוץ על הלינק, נזכיר שמצעד חצי העשור (שירים שיצאו בין שנת 2000 לשנת 2004) שלי נראה כך:

 

  1. The Strokes – Last Nite
  2. Mansun – Electric Man
  3. Electric Soft Parade – Silent to the Dark II
  4. Black Rebel Motorcycle Club  – Love Burns
  5. Starsailor – The Good Souls
  6. Stereophonics – Step on My Old Size 9
  7. Mull Historical Society – Animal Cannibus
  8. Coldplay – Don’t Panic
  9. Go Home Productions – Sexual High
  10. John Fruciante –  Going Inside
  11. Franz Ferdinand – Take Me Out
  12. Gorillaz – 19/2000 (Soulchild Mix(
  13. Kings of Convenience – I’d Rather Dance With You
  14. All Saints – Black Coffee
  15. The Hives – Hate to Say I Told You So
  16. S Club 7 – Don’t Stop Movin’
  17. Travis – Flowers in the Window
  18. Mercury Rev – The Dark is Rising
  19. Morcheeba – World Looking In
  20. Sugababes – Freak Like Me

  Mansun

  

וואו, פתאום במבט לאחור הייתי משנה הרבה במצעד הזה… גם מוסיף דברים מהשנה, אבל אפילו מוסיף דברים אחרים מתחילת העשור ומוציא כמה מהדברים היותר מיינסטרימיים כאן… לפעמים זה נראה כמו דירוג של תיכוניסטית שקוראת Smash hits

 

אולם, לכל דירוג כאן (וגם במצעד החדש) יש לי הנמקה מבוססת, ואם אתם מעוניינים בה, ליחצו על הלינק האמור.

 

האמת חייבת להיאמר – שנת 2005 היתה שנה מעולה למוסיקה. בייחוד למוסיקת גיטרות בריטית, שזה למעשה מה שאני מתכוון אליו כשאני אומר “מוסיקה”. טוב, גם מוסיקת גיטרות עם *השפעות* בריטיות יכולה להיחשב, אבל אם אתם אמריקאיים צפו ליחס חדשני מאד ממני, וליחס מתעלם מי’. (מה שלא הפריע לסטרוקס, כפי שאתם רואים, וגם לא מפריע לכמה ממדורגי השנה שלי… תיכף תראו).

זו היתה השנה המוסיקלית הטובה ביותר מאז 2001, שמצדה היתה הטובה ביותר מאז 1997. אני חש כאן טרנד. אולי מוסיקה היא כמו אולימפיאדה? או מונדיאל? אולי זה הזמן שלוקח למי שמושפע מגל מוצלח של מוסיקה כנער לגדול ולהקים להקה טובה משל עצמו? אולי אם כל שנה היה לנו פרץ של מוסיקת אינדי משובחת ומעניינת זה היה נעשה מובן מאליו ולא היינו מתרגשים מזה יותר?

אני חושב שזה מה שקרה עם הגראנג’ למשל ב 1991-92, או עם הבריט-פופ ב 1995-1996…

ואולי אף מוקדם יותר בימי הניו-ווייב… רצף ממושך מדי של מוסיקה חדשה טובה עושה אותנו, המאזינים, מפונקים בטירוף, וצריכות לחלוף כמה שנים שחונות על מנת שנשוב להעריך מישהו שלוקח גיטרה ליד ועושה לנו את זה כמו שצריך. משהו כמו געגועים לסקס טוב אחרי כמה ימי הפוגה…

 

אז השנה הזו היתה אחת השנים שקיבלנו זיון לפנים מהמוסיקה. הפור-פליי התחיל עוד בשנת 2004, עת נזרעו זרעי השינוי המוסיקלי שאנו חווים כיום, שהחזיר אותנו לשלהי 2001 כאילו אך טבעי שהמצעדים הרדיו והרשת יהיו מלאים מוסיקה טובה ורעננה. השנה קצרנו את הפירות, ונהנינו מפריחה אמיתית של להקות צעירות עם ביצים ומגבר. ה Q קרא לזה the Brit Pack. אני קורא לזה The Cheeky Invasion. פיט דוהרטי הוא הפנים של הגל הזה. הוא זמר חרא עם כשרון מוגבל ביותר. מה שמלמד לא להסתכל בקנקנן אלא במה שיש בו – ומאחורי כל דוהרטי או We Are Scientists מוערכים יתר על המידה, יש Test Icicles או Go! Team שמחכים להתפרץ לכם לאיי-פוד.

 

גם השנה הסתננו לרשימה שלי כמה בחריות שהן קצת מיינסטרימיות. בכלל, אני משער שהמצעד שלי יהיה פחות אלטרנטיבי משל מימס (מה לעשות, אני לא טיפוס של Emo – עברתי את זה כבר בזמן אמת עם הגראנג’), פחות אוונגארדי משל תום69 בעל הטעם המשובח, אך עדיין לא מיינסטירמי עד מיאוס כמו המצעד של גלגל”צ שישודר מחר או המצעד של אם טי וי אירופה שרק מלדמיין אותו מתחשק להתאבד בקפיצה מהאגו של ה Black Eyed Peas.

 

 הבעיה שלי היא שעם כל התארים וההשכלה, מה שאני מחפש במוסיקה הוא לא התחכום או המורכבות שלה, אלא שתעשה לי משהו בבטן, ו- שומו שמיים! – שתהיה בה מלודיה יפה. זה גורם לטעם שלי ללכת בשביל מוזר ועקלקל שבין איכות ומוסיקה של להקות “נחשבות” עם הבאז הנכון, לבין להיטי רדיו העשויים להסתנן מבלי משים לרשימותי.

 

עוד הערה לפני המצעד עצמו (ויש רשימה בסוף למי שלא רוצה להתעכב על כל דברי ההסבר שטרחתי עליהם קשות וטחנתי לי אותם בראש חודשים רק בשבילכם, אבל אל תחשבו עלי, לכו לרשימה למטה, אל תקראו, אל תתייחסו, אני אמות לי פה בצד בשקט):

חלק מהשירים כאן יצאו רשמית ב 2004. לכל אחד כזה ניסיתי למצוא הצדקה להכללתו במצעד של 2005 – כמה מהם יצאו מחדש, כמה מהם נכללו באלבום שיצא מחדש, כמה מהם נכללו בסיכומי שנה או טקסי פרסים שנתיים של 2005, אז הרשיתי לעצמי לכלול אותם בעצמי, ורובם פשוט עשו את רוב האימפקט שלהם – עלי או בכלל – השנה ולא במועד יציאתם הרשמי.

 

רק כדי להראות לכם שהכל באמת נשקל בכובד ראש – שיר מקסים, Cannonball של Damien Rice שהתוודעתי אליו רק השנה בעוונותי, יצא למעשה ביולי 2004 והיה להיט די גדול כבר אז שאיכשהו פספסתי, ולכן, למרות כל הכאב, לא כללתי אותו ברשימה. בהחלט יתכן שהוא ישתלב בסוף במצעד העשור שלי. נראה עוד ארבע שנים (אתם עוד תהיו פה?).

 

לכל מי שהצליח להישאר עד עכשיו:

 

המצעד השנתי של פרינפי לסיכום 2005!

 

Honorable Mention

שירים שלא הצליחו להיכנס ל 25, אבל מגיעה להם מילה טובה:

 

Anthony and the Johnsons – Hope There’s Someone

 

שיר יפהפה, שיצא למעשה ב 2004, והוא לא בדיוק הטעם הרגיל שלי. אבל יש לאנת’וני קול מהמם, והשיר נוגע ללב. העובדה שבסופו של דבר השיר הזה נכנס לפלייליסט של גלגל”צ, ושהם זכו בפרס מרקיורי היוקרתי על חשבון להקות שאהבתי יותר, תרמה להוצאתו מהרשימה.

 

The Killers – On Top

Kasabian – I.D.

Franz Ferdinand – The Fallen

מה משותף לשלושת השירים הללו? אני חולה על שלושתם, שלושתם מצויינים ומהווים טור-דה-פורס של יכולת מוסיקלית פנומנלית של הלהקות המבצעות, שלושתם מהווים רגעי שיא מסויימים באלבומים מהם נלקחו, שלושתם עשויים בקלות להתברג בצמרת מצעד העשור שלי, ושלושתם – לא יצאו כסינגלים, אלא כרצועות-אלבום בלבד. אז על הקילרז עוד נדבר בהמשך, אבל בשני המקרים האחרים מדובר בשירים הטובים ביותר באלבום. השיר של פרנץ פרדיננד עוד עשוי לצאת כסינגל ב 2006, והוא השיר הטוב ביותר שלהם לדעתי, וזה שהיה גורם לי לאהוב אותם גם אם לא הייתי חי עם מעריצה שרופה שטוחנת לי אותם במח. במקרה של קסאביאן, רוב הסינגלים שלהם יצאו עוד ב 2004, אבל הטראק הזה הוא יותר מרק שיר טוב של קסאביאן- ויש הרבה כאלה (אני מחכה בקוצר רוח לאלבום השני שלהם). הוא סימפוניה של פסיכדליה, סוטול, ומנדולינה חשמלית. טופ 5 נצחי בשירי הגראס האהובים עלי.

 

 

25 A. The Chemical Brothers – Galvanize

טראק הדאנס הטהור של השנה. סימפול ערבי מעלף שאי אפשר היה להתעלם ממנו.

היה בשיא הפופולאריות שלו כשהייתי בטורקיה, והשתלב יפה מאד עם החוויה האיסטנבולית שבין מזרח למערב.

 

25 B. Stevie Wonder – So What the Fuss

שיר הסול של השנה, ממי שיכול ללמד את כולם איך עושים את זה כמו שצריך. אחלה הפקה.

 

 

24. Test Icicles – Boa vs. Python

הייתי בטוח שאדרג אותם יותר גבוה, ואני אכן מאד מסמפט אותם, אבל בסופו של דבר נאלצתי להודות שהם לוקים בתחום המלודיה. יש שם הרבה אנרגיה והבטחה גדולה, כמו אצל Nine Black Alps הדומים להם במקצת או Louis XIV שהיה להם אחלה סינגל אבל אני חושש שהם יותר בועה יחצ”נית מלהקה עם תוכן. רק תדאגו קצת ללחן ותהיו גדולים.

 

 

23. The Bravery – Honest Mistake

הוכחה לגדלות הנפש שלי J. למרות שאיכזבו אותי ואת י’ בהופעה שלהם בבוסטון, והיו הרבה פחות טובים ממופע החימום שלהם, שעוד נפגוש בהמשך, בסופו של דבר עלי להודות שהשיר הזה, עם פתיחת הדיסקו המקפיצה המשולבת בגיטרות אינדי לפי הספר, שווה מקום ב 25.

חשוב, עם זאת, לזכור שאם עוד מישהו ישווה אותם לקילרז, יש לו עסק איתי ועם מלקחיים חלודים במפשעה. זו השוואה הוגנת כמעט כמו זו שעשו פעם ב”ידיעות” באמצע שנות התשעים בין הקומדי סטור לגשש החיוור.

 

  1. The Rifles – Local Boy

אחלה שיר בריטפופ, אחלה להקה, אחלה מפיק, ועתיד ורוד ללונדונרז הללו. מזכירים לי מאד את אהוביי, Gene הנפלאים (אתם חייבים לעצמכם לשמוע משהו שלהם, ולו משהו מאלבום הבכורה שלהם Olympian כמו שיר הנושא או Sleep Well Tonight – אולי רובכם לא יתרשמו, אבל יש לי הרגשה שלפחות לכמה מכם המפגש הזה ישנה את החיים, או לפחות יפגיש אתכם עם חבר מוסיקלי חדש וטוב), שהיו גרסת הבריטפופ לסמית’ס, אהוביי הנצחיים (איכשהו הגענו למוריסי, שיר).

 

21. Athlete – 24 Hours

עד אתמול לא חשבתי שהם יהיו ברשימה הזאת בכלל. אבל שמיעה נוספת של השיר הזה הבהירה לי

שמגיע להם. שיר שקט ויפה שזוחל לך אל מתחת לעצמות. אהבתי את את’ליט בהתחלה, בסינגל הראשון שלהם West Side, ואף המלצתי עליו אז בחום באיזה פורום, אבל האלבום המאד מצליח שלהם מהשנה נשמע לי משעמם ומסחרי מדי. בלדות נמרחות ורדיו-פרנדלי כאלה, כמו של Embrace, והרי כבר יש לנו Embrace אחד. אבל השיר הזה… בשמיעה השבעים נפל לי האסימון שיש כאן משהו מיוחד. אני חושב שאפילו תום יסכים איתי כאן.

 

20. The Rakes – Retreat

שיר טוב, במבט לאחור. בכלל, אחרי שהעשן התפזר מתברר שמגל להקות האינדי הבריטיות ששטף את האזניים שלי ואת דפי ה NME השנה, הרייקס הם אחת המוכשרות יותר. עוד עליהם בהמשך.

 

19. The Longcut – Transition

 

הבטחה גדולה ממנצ’סטר – חבר’ה שמשלבים רוק גיטרות אינדי עם מקצבי דאנס ולופים של תופים. בקושי שרים – שמים יותר דגש על המוסיקה. אני חושב שהסולן שלהם הוא המתופף – מה שמסביר את הקושי האובייקטיבי לשיר שירים “סטנדרטיים”. אני מצפה מהם להרבה, והטראק הקצבי הזה עם הגיטרות הפסיכדליות היפות והעוצמה המתגברת לקראת הסוף עד לקליימקס הפצצתי (כן, זה כנראה שיר על סקס), הוא רק יריית הפתיחה. לדעתי אפילו עוד לא יצא להם אלבום.

 

18. The Go! Team – Ladyflash

אח, איזה רעיון מעולה… בליל של פסקולי סרטים (כולל מצויירים), תיפוף ברייקביט עצבני וראפ של הסולנית השחורה שנשמע כאילו נלקח היישר מניו יורק של עידן הברייקדאנס (מישהו פה מבוגר מספיק לזכור את המהפכה הזו של הברייקדאנס שצצה בראשית שנות השמונים, כבשה את העולם, כולל ישראל המגניבה של אז, ונעלמה כלעומת שבאה?). הקטע הזה הוא היותר מלודי שלהם. אני חושב שיחסית למוסיקה העכשווית, ולזרם האינדי הבריטי בייחוד, זה הדבר הכי קרוב למוסיקה קלאסית.

 

17. 2Pac feat. Elton John – Ghetto Gospel

 

עוד סטיית מיינסטרים שלי. אהבתי מאד את טופאק, ובטראק הזה, שלא הושלם לפני מותו, הוא במיטבו (לא ראפר עם פלואו מדהים, אבל יש לו קול ייחודי ודרך לגרום למסרים שלו לחתוך לך את הבשר עד שיחדרו לקודקוד). סר אלטון יצא מגדרו כדי לא לקלקל, והצליח לא רע. ממוקם גבוה יחסית בעיקר בגלל שהיווה פסקול מפתיע באיכותו למעשי אהבה שובבים ומסעירים עם י’ J.

 

16. The Caesars – Jerk it Out

טוב, טוב, אז זה היה הפסקול לפרסומת לאייפוד ולכן נעשה פופולארי, ואלה סתם להקה של שיר אחד, וגם הוא נמאס. אבל מתי שמעתם ריף גיטרות-אורגן מאד-צ’סטרי טוב כל כך לאחרונה? הא? ידעתי שמזמן. אולי אפילו מאז השרלטנז ב 1990/91. אז מגיע להם שנשפוט אותם לפי המוסיקה. לפי המדד הזה זה סינגל טוב וכיפי עם ריף ממכר, וראוי למיקומו.

 

15. Moby – Lift Me Up

אפשר לומר שזה טראק הדאנס של השנה (אם כי במבט לאחור אולי יתברר ש Mylo היה טוב יותר), אבל למעשה זה פשוט רוק…  ומובי, הזיקית המוסיקלית, עושה אחלה טראק רוק שלא זכה לכבוד המגיע לו (כלומר, הוא הצליח בגלגל”צ. בלעעע.). אני הכי אוהב את הקטע של זמרת הליווי לפני הפזמון הסופי עם ה “או לה לה לה לה” הכדורגלני.

 

14. The White Stripes – My Doorbell

 

כמה שנמאס לי מאיך שכולם מלקקים לג’ק ומג. מה הם כבר עשו? המציאו את האש? גילו את הגלגל? כולה רוקנרול בסיסי. אההה….הם אמריקאים! והם לובשים רק שלושה צבעים! יאללה, נכתיר אותם לאלים. ממש מאוס הקטע האלילי הזה. אבל כוס על האם אם אמא שלהם השיר הזה יצא להם בנזונה של שיר טוב. מומלץ כשאתם לבד מול המראה עם גיטרת-אוויר ודפיקת ראש מאסיבית בסגנון עדות ביוויס ובאטהד.

 

13. Fantom Planet – California

 

היה יותר מגניב לשים את קליפורניה של Low, הא? מה לעשות, אמנם עוד שיר גלגל”צי, ועוד לקוח ממלכודת הדבש הטינאייג’רית The OC – הסדרה שגרמה לי’ לא להימשך יותר לאדם ברודי – ותאמינו לי שהיה צריך הרבה בשביל זה – ושנופלת בהרבה ממושא החיקוי שלה “בברלי הילס” (שמי ישמע איזו טלוויזיה איכותית היא היתה מלכתחילה…).

אבל זה שיר יפה. נטול פזמון, אבל יפה.

 

12. The Futureheads – Decent Days and Nights

יצא מחדש השנה, ולכן כשיר להיכלל ברשימה הזו… לדעתי שיר יותר יפה מגניב ומקורי מהחידוש שלהם ל Hounds of Love של קייט בוש, שנבחר לשיר השנה של ה NME. זה אמנם שיר חמוד, אבל לא עשה את דרכו לרשימה שלי. לדעתי הזכיה שלו היא גם ליקוק מתמשך של ה NME לפיוצ’רהדס, אבל גם חלק ממסע הקימה לתחיה של הקריירה של בוש.

זה שיר מגניב. יש קולות רקע יפים, פלוס גיטרה, וצווחה שאני נורא אוהב בסוף. הלוואי שהם היו עושים עוד כמה כאלה ולא מתעקשים לעשות אובר-התחכמויות עלק איכוצ’יות.

 

11. Kaiser Chiefs – The Modern Way

לא היה בתכניות שלי למצעד השנתי בכלל, עד שלאחרונה גאון בחבת התקליטים החליט לסחוט את האלבום המצויין של קייזר צ’יפס עד הסוף ולהוציא את השיר הזה, שבקושי שמתי אליו לב בהתחלה, כסינגל. משמיעה לשמיעה זו נשמעת בלדה איכותית יותר ויותר, עם פזמון  לא פחות ממרגש.

 

10. The Rakes – 22 Grand Job

“…עשרים ושתיים אלף ג’ובות

בבורסה זה ‘בסדר

עשרים ושתיים אלף ג’ובות

בבורסה זה ‘בסדר

עשרים ושתיים אלף ג’ובות

בבורסה זה ‘בסדר זה ‘בסדר זה ‘בסדר…”

 

עמוק נכון?

הבעסה שזה שיר ממכר, שלא יוצא מהראש, עם גיטרות מוצלחות, מסר שתמיד אקטואלי (נורא כיף להטיף נגד בורגנות כשאתה בלהקת רוק שמוכרת מיליונים, נכון?) והעיקר, קליפ עם כוסיות בריטיות בתלבושת אחידה. It’s alright It’s alright.

 

9. Dead 60s – Riot Radio

הסינגל הראשון של הרכב הפאנק-סקא המאגניב מליברפול, שיצא השנה מחדש.

הם היו החימום של הברייוורי בהופעה שראינו בבוסטון, וקרעו להם את הצורה. השיר הזה מביא לשיא את היכולות שלהם בתחום הפאנק – כולל קצב מכני, ריף קטלני, יללת כלב משכנעת ותחינה לקבל קצת ‘תפרעויות ברדיו, ואני חושב שהשנה הם קיבלו את מבוקשם.

 

8. Kaiser Chiefs – I Predict a Riot

 

עוד ‘תפרעויות, הפעם ביציאת ליל שבת אופיינית בדאון-טאון לידס, עירם של הצ’יפס. י’ ופחות או יותר כל בריטניה אומרים שזה השיר הטוב ביותר שלהם, וגם הוא יצא השנה מחדש (פעמיים!!). שיר, טוב, לא אמרתי שלא…אבל הכי טוב שלהם?….הממ….נראה. אני אוהב בעיקר את הרטע של הבס ממש בסוף. הוא נשמע מבולבל J.

 

7. The Killers – Smile Like You Mean It

גם השיר הזה איכשהו הגיע לפסקול של The OC, אבל הקילרז יכלו להרשות לעצמם לתרום אותו, עם אלבום מופת מלא בעוד לפחות 4-5 שירים שעשויים כולם להתברג במצעד העשור שלי בסוף. היכולות הדרמטיות של ברנדון פלאוארס מגיעות לשיאן בשיר הזה, עם אורגן מכשף ברקע.

 

6. Dead 60s – You’re Not the Law

עוד פנינה של הליברפולים, הפעם הצד היותר סקא-רגאיי שלהם. Riot Radio הוא אולי ה-להיט שלהם, אבל מסיבות סנטימנטליות שלי ושל י’, זה השיר שלהם שאנחנו הכי אוהבים. מעניין שדווקא עכשיו, שההכרה בהם בבריטניה הבשילה, והסינגל החדש שלהם מצליח מאד, מדובר בשיר חלש יחסית (Ghostface Killer). עוד שיר סוטול מעולה, היוצא נגד הממסד באשר הוא, ובייחוד הממסד לובש המדים, ומטיח בו את שורת המחץ המדבקת: So why don’t you/ Shoot me! A-Shoot me! Shoot me!”. (מה שנשמע כמו “א-שופה שופה” אם אתה מסטול או בהופעה עם סאונד חרא).

 

5. Kasabian – Club Foot

לחשוב שרק לפני קצת יותר משנה החיים שלי לא הכילו את קסאביאן, הדד סיקסטיז, הקייזר צ’יפס והקילרז… פלא שנאלצתי לשים את S Club 7 במצעד חצי העשור? רק ההיסטוריה תלמד כמה דרמטיות היו השנה וחצי האחרונות בהסטוריה של הרוק. השיר הזה הוא אולי השלישי בטיבו באלבום של קסאביאן, אבל הפזמון, אם ניתן לקרוא לו כך, מתפרץ לך למח ולא משאיר שבויים, כשסרג’ מפליא בדיסטורשן, והשילוב שלו בסצינת הכניסה לאצטדיון סיינט ג’יימס’ז פארק ביום המשחק הוא הרגע המלהיב היחיד בסרט הדלוח למדי “גול!”.

 

4. The Go! Team – Bottle Rocket

ההברקה הגאונית האמיתית של החבר’ה האלה. פנינה שכל דקה בה מגלה בפניך עולם מוסיקלי חדש.

והכל בקצב ברייקביט שלא משאיר אף פלח ישבן אדיש. מדהים – הרכב עם שני שירים בטופ 20 של השנה שלי, והוא אולי רק ההרכב החמישי או השישי בטיבו השנה לטעמי. בספורט היו אומרים שזה סימן שהיתה שנה “עמוקה”. אני רק חושש שהגימיק יגמר כשיבוא העת להוציא אלבום שני. מה הם יעשו? לעשות עוד אלבום עם השילוב המוסיקלי המדהים שהיה באלבום הנוכחי תהיה חזרה על עצמם. כל דבר אחר פשוט לא יהיה הם. לא קל.

 

3. Bloc Party – Banquet

שיר שליווה אותי בכל הטיסות לקוריאה ובחזרה ולא הרפה. הם לא מושלמים, ורמת השירים שלהם לא אחידה, לפעמים הם מנסים להתחכם ולהיות “מיוחג’ים” בכח והורסים את השיר, אבל בשיר הזה קלה ושאר בלוק פארטי מצליחים לגרום לכך שהכל יתחבר, והתוצאה היא שיר עם המון עוצמה. וכן, גם כאן מדובר בשיר על זיון. As good a topic as any, I assume.

 

2. Kaiser Cheifs – Oh My God

בהתחלה היו רק שתי שניות בזיפזופ באם טי וי.

שתי שניות ששינו את חיי.

מהמסך הבליח רק ג’ינג’י בלתי מזוהה ושמנמן למדי במה שנראה כמו חדר ילדים, וכמה צלילים חדרו לדירה לפני שהתחנה הועברה באכזריות ע”י י’.

זה הספיק לי כדי לומר לה: “אני חושב שמצאתי את הפרנץ פרדיננד שלי”.

לשמוע את Oh My God בפעמים הראשונות, עם בתים יותר “בלר-יים” ממה שדיימון אלבארן כתב זה כמעט עשור, ועם פזמון שכל כך כיף לצעוק אותו יחד עם ריקי ווילסון, וסולו גיטרות מוקלטות הפוך כמעט טוב כמו של What’s the Frequency Kenneth היתה אכן חוויה כמעט דתית עבורי. זכיתי מחדש באמון שלי במוסיקה.

ובבריטניה, ובמלכה, ובתה עם מאדר-פאקינג חלב. יש אלוהים, והו אלוהים, איני יכול להאמין לזאת, מעולם לא הייתי כה רחוק מהבית.

 

  1. The Killers – Somebody Told Me

 

סיבות לא לבחור את השיר הזה, הטוב ביותר ששמעתי השנה, ואולי במכה שנים האחרונות, כשיר השנה שלי:

 

נטחן בגלגל”צ, ירחם השם

הבתים מהממים ויש ברידג’ים נדירים ביופיים, אבל הפזמון קצת טפשי – הפעם המליון שמישהו שר על “בנות ובנים ובנים ובנות ובנות שהן בנים ובנים שהם בנות”

יצא למעשה ב 2004

 

סיבות כן לבחור בו כשיר השנה שלי:

 

שיר בן-של-אלף-זונות-טוב.

הבתים שלו גרמו לי ממש לצמרמורת בפעמים הראשונות ששמעתי אותו בווליום נורמלי.

שלמות מוסיקלית שהגיעו אליה לאחרונה אולי בשנת 1997 (תזכורת: בקרוב אוסף חדש לMansun).

פעולת תגמול משולבת של ארבע דקות שמוציאה ממך את כל הרגש שמוסיקה טובה יכולה להוציא, ועל הדרך, עושה גם קרוס-אובר קליל למיינסטרים, כמעט בלי מאמץ.

 

זו פשוט פיסה של שלמות. אין הרבה כאלה בעולם, ואני רוצה לשמור על הפיסה הזו, ולהעניק לה את כל מה שאני יכול להעניק לה- ובמקרה הזה זו הספרה “1” ליד השם. תהיו לי בריאים, הרוצחים המלאכים מלאס-וגאס.

 

 

הרשימה המלאה:

 

  1. The Killers – Somebody Told Me
  2. Kaiser Cheifs – Oh My God
  3. Bloc Party – Banquet
  4. The Go! Team – Bottle Rocket
  5. Kasabian – Club Foot
  6. Dead 60s – You’re Not the Law
  7. The Killers – Smile Like You Mean It
  8. Kaiser Chiefs – I Predict a Riot
  9. Dead 60s – Riot Radio
  10. The Rakes – 22 Grand Job
  11. Kaiser Chiefs – The Modern Way
  12. The Futureheads – Decent Days and Nights
  13. Fantom Planet – California
  14. The White Stripes – My Doorbell
  15. Moby – Lift Me Up
  16. The Caesars – Jerk it Out
  17. 2Pac feat. Elton John – Ghetto Gospel
  18. The Go! Team – Ladyflash
  19. The Longcut – Transition
  20. The Rakes – Retreat
  21. Athlete – 24 Hours
  22. The Rifles – Local Boy
  23. The Bravery – Honest Mistake
  24. Test Icicles – Boa vs. Python
  25. A. The Chemical Brothers – Galvanize

25    B. Stevie Wonder – So What the Fuss